בסופו של דבר האחריות הישירה מוטלת על המשפחה והקרובים של החולה.

במסגרת חוק בריאות ממלכתי אין כיסוי לטיפול שאינו רפואי לאדם הנכנס למצב סיעודי, במקרה של סיעוד החולה צריך לשלם על סיוע ( אם בבית / מוסד ) בעצמו. אמנם מתקיימת בדיקה של החולה, על ידי משרד הבריאות, המוסד לביטוח לאומי, משרד הרווחה וקופות החולים אליה משתייך החולה ובמקביל מתבצע מבחן הכנסות של הקרובים ( בן/ בת זוג וילדים), לאחר מכן 4 הגופים מתאחדים ונותנים לחולה הסיעוד סיוע חלקי . חשוב לציין בהקשר זה, כי בדרך כלל קיימת רשימת המתנה לקבלת סיוע כספי ממשרד הבריאות, העזרה העיקרית מביטוח לאומי היא במימון 15-10 שעות עבודה שבועיות של מטפלת המגיעה לבית החולה.

“קבלת קוד” לאשפוז סיעודי – זהו המונח שמשרד הבריאות משתמש בו, בכדי לאפיין חולה סיעודי שזכאי לקבלת עזרה כספית, זאת לאחר שעמד במבחן ההכנסות של קרוביו ובמקביל שמצב בריאותו מאפשר קבלת סיוע, הסיבה לסלקציה הקשה, נגרמת עקב בעיית תקציב שאינה מאפשרת לספק סיעוד לכל הזכאים.

כלומר המדינה מסתמכת באופן מוחלט, על כך שאדם ישכיל לבטח את עצמו באופן פרטי. המדינה בעצם סומכת על האזרח שישתמש במקורות המימון האלטרנטיביים – הכנסה שוטפת אם קיימת, משכר או תוכניות חיסכון אחרות, פנסיה של החולה או של בת הזוג, השכרה של דירת המגורים בה היה רגיל לחיות, נכסים קיימים, עזרה כספית של בני המשפחה וביטוח סיעודי פרטי.

76% מבין החולים הסיעודיים גרים בבית ו 24% נמצאים במוסד סיעודי .

* המידע לעיל הינו מידע כללי וחלקי, מדובר במידע שמטרתו לתת מושגים בסיסיים בלבד אודות העניין המתואר.אין במידע כדי להוות או להחליף יעוץ ביטוחי ו/או פנסיוני ו/או אחר מכל מין וסוג שהוא והחברה אינה אחראית על כל נזק שיגרם למשתמש באתר או לצד שלישי כלשהו, כתוצאה מהסתמכות על מידע זה.